חלק חמישי,תורת האבולוציה ומה שבא אחריה

חדר עבודתי בכפר דאון

שנתיים לאחר המעבר לבית בכפר דאון ביחד עם אשתי ושלושת ילדי עדיין לא העזתי לפרסם את התיאוריה שלי שהשתרעה כבר על פני כ 230 עמודים . חששתי  מהתגובה האפשרית על פרסומה של תיאוריה על מוצא המינים שאלוהים לא נכלל בה. אבל הייתי מודע לבריאותי המתדרדרת ולכן כתבתי מעין צוואה ובה הוריתי לאשתי לפרסם את כתב היד במקרה שאמות.

קריקטורה שהתפרסמה עליי בעקבות ספרי
מוצא האדם

לאחר כמה זמן שמתי לב שישנה בעיה אחת בתיאוריה שלי: הנטייה של צורות חיים מאותו מוצא להתפצל בטבעם כשהם משתנים. את הפיתרון מצאתי כמה חודשים מאוחר יותר. הצאצאים של כל צורות החיים הדומיננטיות שהשתנו נוטים להיות מותאמים לסביבת החיים שלהם.

לאחר 14 שנים של ניסויים ותצפיות בחממת ביתי הגיע אליי מכתב מחוקר טבע אלמוני יחסית בשם אלפרד ראסל וואלאס ובו ניסח תיאוריה כמעט זהה לשלי. הקולגות ( עמיתים ) שלי דחקו בי לפרסם את התיאוריה שלי לפני שוואלאס יקדים אותי.

בסופו של דבר בשנת בנובמבר 1859 התפרסם הספר שלי על מוצא המינים ו12 שנים מאוחר יותר פרסמתי ספר נוסף בשם מוצא האדם שדן בשאלה האם מוצאו של האדם הוא גם מבעלי חיים. רבים מחוקרי הטבע הביעו סלידה וזעזוע לשמע הרעיון שבין בני אדם והיונקים קיים קשר כלשהוא. 

*הערת המחברת
צ'ארלס רוברט דארווין נפטר ב-19 באפריל 1882 ונקבר בלונדון בכנסיית ווסטמינסטר לצד גדולי האומה הבריטית

פרק רביעי , התפתחותה של תורת האבולוציה

דף מהמחברת שלי

לאחר שחזרתי מהמסע הארוך החלטתי לנסוע לקיימברידג' כדי לערוך את יומן המסעות שכתבתי.
הייתי מלא ידיעות כרימון בשל , חולה במחלה טרופית כלשהיא שכנראה העביר אלי חרק נפלא שלא יצא לי לתפוס, וגם קיבתי סירבה להחלים ממחלת הים הארוכה שתקפה אותי במשך המסע . בזמנו המשימה של ארגון אוספי נראתה לי בלתי אפשרית ואף על פי כן התחלתי למיין את הדוגמאות שהבאתי עמי. במשך כל עבודת המיון הייתה בעיה שהטרידה אותי. דברים רבים עוררו בי תמיהה מכיוון שלא התיישבות עם ראיית העולם המדעית המקובלת. בשנת 1837 התברר לי שפרטי הציפורים והצמחייה שהבאתי עימי מאיי גלפגוס משתייכים למינים שונים ואף לסוגים נפרדים .ממצאים אלו העלו בי עוד יותר שאלות : כיצד המינים נוצרים ? , כיצד הם קשורים ביניהם? , מהו מנגנון ההיסתגלות? .
לראשונה התחלתי לחשוב שלכל המינים יש אב קדמון משותף. מאוקטובר 1838 עד יוני 1839 מניתי שלושה עקרונות שבעיני הם תקיפים לכל : נכדים הם כמו סביהם, נטייה לשינויים קטנים במיוחד בנוגע לשינויים פזיולוגים , פוריות גדולה יותר ביחס ליכולת הנשיאה של ההורים. לאחר שקראתי בספטמבר 1838 את חיבורו של הכומר תומאס מאלתוס על עקרון האוכלוסיה מיד ראיתי את הקשר לתיאוריה שלי : בין המינים קיימת תחרות מתמדת על המשאבים , והפרטים שהותאמו במידה הטובה ביותר לסביבתם ישרדו ויתרבו.

אשתי היקרה אמה וודג'ווד

בזמן שהותי בלונדון החלטתי לחשוב על הנישואים בין היתר , אפילו ערכתי רשימה של יתרונות וחסרונות . ביולי 1838 פגשתי את בת דודתי אמה וודג'ווד ושנה לאחר מכן התחתנו.
באותה שנה הרגשתי שאני מוכן לנסח את קווי המתאר של התיאוריה שלי שעיקריה היו ברורים לי: בעלי חיים וצמחים שיש להם תכונות מועילות העוברות בירושה יחיו זמן רב יותר , כלומר יוכלו להוליד צאצאים רבים יותר , שלכמה מהם יהיו תכונות חדשות משל עצמם. מינים יכולים להשתנות ע"י התהליך שך הברירה הטבעית , כלומר שינויים אקראיים בגנים המובילים לשינויים במין שמגדילים או מפחיתים את סיכויי הישרדותו . שינויים אקראיים טובים יזכו את בעליהם בחיים ארוכים יותר ובסיכויים גדולים יותר להוליד צאצאיים.

פרק שלישי , המסע על סיפונה של הביגל

זמן קצר לאחר ששבתי לביתי בשרוסברי קיבלתי מכתב שהגיע בעיקבות המלצתו של ידידי הנסולו, שהיה בעצם הזמנה  להצטרף לצוות המדעי של ספינה דו תורנית בשם "הביגל" כחוקר טבע ללא שכר וכבן לוויה לקברניט. אני הסכמתי מייד להעצעה, אבל אבי שעדיין סלד מהתענינותי בטבע סירב בהתחלה, אך לאחר זמן מה הצלחתי לשכנע אותו. וכך ב -27 בדצמבר 1831 יצאה הביגל מפליימות' שבאנגליה . מסלוללנו היה לכיוון דרום - מערב אל האיים הקנרים ואיי הכף הירוק. משם חצינו את האוקיינוס האטלנטי בחלקו הצר ביותר והמשכנו בהפלגה עד שהגענו לברזיל. עליי להודות שאת קטע המסע הזה שנמשך כחודשיים ביליתי בעודי מתמודד עם תסביך לא צפוי שקרה לי , מחלת ים . אך יערות הפרא הקסימו אותי ולאחר כמה שבועות על החוף התאוששתי לחלוטין וגיליתי עולם מופלא שלא נחשפתי אליו קודם לכן.
לאחר זמן מה הספינה יצאה שוב לדרך הפעם לכיוון דרום אל ריו דה ז'נירו , מונטבידאו ובייה בלנקה. מכיוון ששטחים אלו לא היו מכוסים ביער, יכולתי לחקור היטב את הגיאולוגיה של האזור. לאחר מכן שטנו צפונה אל בואנוס אירס וריו דה לה פלטה, ואז שוב דרומה לכיוון פטגוניה שם מצאתי כמה מאובנים נהדרים מתקופה קדומה. לאחר ביקור שני בארץ האש , בקצה הרחוק של היבשת הדרום אמריקנית ,הקפנו את כף הורן ביוני 1834 והמשכנו לאורך חופיה של צ'ילה.

מצ'ילה המשכנו לפרו ומשם לאיי גלפגוס. ב- 15 בספטמבר 1835 כאשר עליתי לראשונה על חופם של האיים השוממים מאדם לא היה קץ לסקרנותי, שם נתקלתי ביצורים שאף אחד אחר לא ניתקל בהם לפני. לטאות ענק שרצו במקום לצד צבים כבירים וסרטנים מפלצתיים שהתרוצצו בין אריות ים ששכבו על החוף. לאחר כמה ימים הבחנתי שבעלי החיים שנמצאי על איי גלפגוס נבדלים מאלו שהיו באמריקה הדרומית אם כי בבירור הם מאותה משפחה ובעוד כשבועיים שלושה הבחנתי כי למרות שהאקלים והקרקע בכל האיים זהים על כל אי יש אוכלוסיה הייחודית רק לו. ב- 20 באוקטובר פנינו מערבה וחצינו במסע בן אלפי קילומטר את האוקינוס השקט. בזמן זה הייתי שקוע במחשבות על כל הממצאים שאספתי עד כה , והשיחות עם רב החובל רוברט פיצרוי שהיה אדם נלהב ומהיר תפיסה הוסיפו לגירוי המחשבתי. בנובמבר 1835 הגיענו לטהיטי. האי הקסום שבה את ליבי וצר היה לי לעזוב אותו. המשכנו אל ניו זילנד שהיה מקום משעמם בעיני, משם פנינו לאוסטרליה ולאחר מכן לטסמניה. מטסמניה המשכנו אל איי הקוקוס שנמצאים מאות קילמטרים דרומה מסומטרה. שם חקרתי בצורה מעמיקה ביותר את נושא האלמוגים ומצאתי מינים שלא היו ידועים לפני כן. מאיי האוקינוס השקט המשכנו במסעותינו. שהינו מעט באי מאוריציוס שבאוקינוס ההודי והקפנו את יבשת אפריקה . ביקרנו גם באי סנט הלנה שבאוקיינוס האטלנטי ומשם התחלנו את הדרך חזרה . ב-2 באוקטובר 1835 הגענו לפליימות' שבאנגליה. המסע שהיה אמור להימשך שנתיים נמשך בפועל ארבע שנים ותשעה חודשים. כאשר חזרתי כבר הייתי אדם מפורסם כך התברר. בזכות הממצאים ששלחתי ומכתבי "המקסימים" שפורסמו בידי הנסלו. הייעוד המשפחתי שלי להפוך לכומר, נגוז ואינו הופיע שוב לעולם.

סרטון על איי גלפגוס
                 

פרק שני לימודי בקיימברידג'

לאחר שבשנת 1827 עזבתי את לימודי הרפואה ,אבי שהתנגד שהאפוך "לחובב ציד ורכיבה בטל" הציע שאהפוך למורה, ושלח אותי לקולג' קרייסט שבקיימברידג' ללמוד תאולוגיה . במקביל ללימודי הכמורה, האזנתי להרצאותיו של פרופסור ג'ון סטיבנס הנסלו בנושא הבוטניקה והצטרפתי למסעות שכללו הרצאות על צמחים ובעלי חיים נדירים . במהרה נרקמה בינינו ידידות עמוקה . רבים אפילו נהגו לכנות אותי "האיש שמטייל עם הנסלו".
ב1829 פגשתי את חוקר החרקים , הכומר פרדריק הופ שהראה לי את אוסף החיפושיות שלו .אני עצמי הייתי אספן חיפושיות נלהב , יום אחד קילפתי קליפת עץ ומתחתיה מצאתי שתי חיפושיות ממינים שונים ותפסתי כל אחת ביד אחרת ואז ראיתי חיפושית שלישית שהייתה ממין שונה משתי החיפושיות שהחזקתי. הכנסתי חיפושית אחת לפה כדי שתיהי לי יד פנויה לתפוס את השלישית אבל החיפושית שהכנסתי לפה הפרישה מן חומר חריף ביותר ששרף לי את הלשון .כתוצאה איבדתי גם את החיפושית הראשונה, גם את החיפושית השלישית וגם את חוש הטעם שלי לכמה שבועות.                                                                                                                                                      
למרות שהקדשתי את רוב זמני לאיסוף חיפושיות, הצלחתי לעבור את בחינות ההסמכה
לכמורה, ובשנת 1831 קיבלתי את התואר שלי. עם סיום לימודי, הנסלו יעץ לי לנסוע
לאזורים טרופים, וגם לקרוא את ספרו של חוקר הטבע והטייל הגרמני אלכס פון הומבולדט. אני מודה כי הושפעתי עמוקות מהספר, ובהשראתו התחלתי לתכנן את הטיול שלי לאיים הקנרים, אחוז תשוקה בוערת לתרום את התרומה. ולו הצנועה ביותר למבנה האצילי של מדעי הטבע.
נשארתי בקיימברידג' שני סמסטרים נוספים כדי לתכנן עם חבריי טיול לטנריף, למדתי ספרדית והשתתפתי בקורס בגיאולוגיה, לאחר שקראתי בספרו של הומבולדט כי הגיאולוגיה היא ענף חשוב למטיילים חוקרים .

          
            

פרק ראשון בחיי , ילדותי ותחילת דרכי

אני , צ'רלס רוברט דרווין נולדתי בשרוסברי שבאנגליה ב-12 בפברואר 1809 .
הורי רוברט וורינג וסוזנה דארווין היו בני המעמד הגבוה. אבי היה רופא מצליח ואמי בת למשפחה מיוחסת. ילדותי הייתה ילדות מאושרת ,אבל כל דבר טוב נגמר בסופו של דבר. אמי היקרה מתה כשהייתי בגיל 8, ונטייתו של אבי ששלט בבית ביד רמה רק החריפה ,אבל מאז ומתמיד היה טוב אלי ואל חמשת אחי ואני תמיד נזכר בו בחיבה ובהערכה.
בשנת 1817, בהיותי בן 9 נשלחתי לבית הספר של הכומר האוניטארי ג'ורג' קייס 
ושנה לאחר מכן הצטרפתי אל אחי אראסמוס שלמד  בבית הספר הגדול של הכומר סמואל באטרל .

הנני מודה כי לא אהבתי ללמוד אצל אדון באטרל ,שכן החינוך הקלאסי שהוא העניק היה מיותר מבחינתי, ולכן במקום ללמוד מצאתי את עצמי מסתובב בחיק הטבע. בגיל 15 הוציא אותי אבי מבית ספרי וגער בי " דבר לא מעניין אותך מלבד ירי , כלבים וצייד עכברושים , וסופך שתמית חרפה על עצמך ועל המשפחה כולה" .

את כל הקיץ העברתי בלעזור לאבי במרפאה ,ובאוקטובר 1825 אבי שלח אותי ללמוד רפואה באוניברסיטת אדינבורו. לימודי הרפואה שיעממו אותי .זיכרון הרצאתו של דוקטור דנקן בשעה שמונה ,ביום חורף קר עדיין מעורר בי אימה. אם כי עליי להודות שזו לא הסיבה היחידה שבגללה ידעתי שעתידי לא בתחום הרפואה .
חלק מהניתוחים היו ברוטלים מאוד. חזיתי בשניים מהם ומראות אלו רודפים אותי עד היום . ב- 1827 נטשתי סופית את תחום הרפואה.